ג'וליאנה מכה שנית

זה יהיה  הפוסט האחרון בבלוג זה ולא כי הפסקתי לכתוב. בגלל בלגן בסיסמאות וקשיי הסתגלות לבלוגר יצא שהבלוג שכפל את עצמו והבלוג הפעיל שלי הוא בכתובת אחרת.

מי שלא הגיע עדיין מוזמן.

נתראה בשמחות :)

זו אני בשנת 2006. כלומר זו אני שרצתה להשוויץ בהיריון שלה בחודש שמיני ועדיין להישאר אנונימית. או אם תרצו, חשיפה ראשונה בבלוג הישן. נוסטלגיה. בתגובות כולם התפלאו לגלות שאני מתולתלת. המתיקות שמתחת זה הדייר שהיה לי בבטן באחת מהופעות הבכורה.

קולטורה

אתמול השתתפנו בניסוי תרבותי מעניין. הלכנו להצגה "גוליבר" בתיאטרון גשר. ההצגה משלבת טכנולוגיית וי.אר (מציאות מדומה). מה שאומר בפועל לחכות המון כדי שיוכלו לטפל בתקלות ולהקשיב להסבר ארוך ומייגע על השימוש במשקפיים.זו ההצגה השלישית שלהם והניסוי הראשון מסוגו בעולם. ההצגה עצמה הייתה חמודה וכללה מסרים תרבותיים ופסיכולוגיים 

היחסיות בחיים ועל דבקות במטרה וכו' אבל כל הזמן ניקרה בי המחשבה שבתור יציאה טכנולוגית בכל משחק מחשב בינוני יש גרפיקה משוכללת יותר ומצד שני הרגשתי פגיעה ממשית בחוויית ההצגה, כל ההצגה הייתה מכוונת לטכנולוגיה, המשקפיים שהורכבו אצלי על משקפי הראייה היו מעיקים  והיה צורך להרכיב ולהסיר בהתאם להצגה ולפעמים פוספסו דברים. אהבתי את הרעיון של לנסות משהו חדש  וייחודי אבל בפועל זה היה מיותר.

תיאטרון גשר הוא תיאטרון מעולה. ההצגה "מסעות אודיסאוס" הייתה נהדרת מכל בחינה, משחק, תפאורה  ועוד והיא הייתה די מינימליסטית. אני חושבת שהמדיום התיאטרוני יכול בהחלט להמשיך להסתמך על סיפור טוב, ומשחק טוב והתפאורה יכולה להיות סמלית יותר.

פה הרגשתי שהיה פספוס וגם הילדים לא לגמרי קנו את הטכנולוגיה לאחר ההתלהבות הראשונית . מה גם שעצם השימוש בטכנולוגיה גזל משאבים רבים מהתיאטרון, החל בהרצאה מטיפנית לפני ההצגה שפירטה כללי התנהגות עד לרמת האיסור סלפי עם המשקפיים במהלך ההצגה, כלה בהסבר ארוך מדי על השימוש במשקפיים ובעיקר התור הבלתי נסבל לכניסה לאולם שנגרם בשל תקלה טכנית שלא אפשרה להצגה להתחיל. 

אני בעד ניסויים אומנותיים וערבוב מדיומים אבל פה הרגשתי התחנפות מיותרת לדור הילדים שהוא דור טכנולוגי שמכיר כבר טכנולוגיות מתוחכמות בהרבה  אבל שיתחבר לסיפור טוב גם אם יועבר אליהם בצורה המסורתית.

  

הנשים שרציתי להיות ב 2015

ארון הבגדים שלי הוא האוסף של הנשים שהייתי רוצה להיות.

יש בי את האישה ההיפית המשוחררת, הכי יפה כשנוח לך, סטייל. זו שלובשת טוניקות צבעוניות ושמלות הודיות  מתנפנפות.

יש בי את האישה המתוחכמת שרוצה להתלבש בצורה יותר מדויקת. שלובשת בגדי מעצבות גזורים היטב ואפילו חולצה מכופתרת אחת וגם פסים ומתחילה לתחזק אוסף צעיפים. לאשה הזאת יש יותר בגדים בגווני שחור ואפור. האפור הוא צבע מצוין כי הוא משתלב עם כל הצבעים ויוצר לוק מתוחכם במינימום מאמץ.  המודל שלי הוא שלי גרוס שמצליחה לחבר אלגנטיות עם נינוחות. 

ויש בי גם הנערה שלא בדיוק בא לה להתבגר. ג'ינסים וחולצות טי בגדול.

ויש בי גם את השמנה שמעדיפה ללבוש אוהלים ושיעזבו אותה בשקט.

ויש בי את הדתלש"ית שאלרגית לחצאיות בחורף  לאחרונה אני חושבת שאולי אני מפספסת פה אופציה אופנתית מעניינת.

אני קונה פחות בגדים אבל מוציאה על בגדים יותר. אני מודעת יותר לבגדים שלא מדויקים למי שאני אני קוראת כמה בלוגי אפנה וחברה בקבוצות שנותנות לי השראה לחיבורים שונים.

ועדיין אני חורשת על מספר מצומצם של בגדים.

ממשיכה לנסות, לפעמים מתאפרת יותר לפעמים פחות (בן הזוג שלי בכלל לא מתלהב מעניין האיפור אבל אני מרגישה שזה מוסיף לי), מנסה לגוון את התספורות ואת הספרים וזה גורם לי לסוג של מפח נפש כי עם שיער מתולתל התספורות לא שונות דרמטית ומאד תלויות בכישורים של מי שסיפר ובמידת החדשנות שלו וכן גם בתקציב.

הפוסט נכתב בדצמבר 2015  ובשנתיים האלה הפכתי ליותר בלונדינית מג'ינג'ית והתחלתי לנעול נעליים צהובות. עכשיו אני מרגישה שיש לי יותר מדי בגדים אבל אני מחבבת את הארון שלי.

המירוץ לגיבוי

 אני כרגע במציאות שמחייבת דחיינות בגלל  שאני בתקופה עמוסה ובדיוק אז בתזמון המושלם ישראבלוג נפל ואני חשבתי שאולי הבלוג מת מוות פתאומי בלי שאוכל להיפרד (לגבות) אותו. לאחר מחאה מסוימת הוא חזר ואני הבנתי שזה עובר למרום גבוה יותר ברשימה.

למזלי קיבלתי טיפ ממש טוב לגבות לפי שנים בHTML ולייבא לאתר הבלוגים המתחרה שאין להגיד את שמו אבל אני גם שם. כן, אני מתפזרת על כמה בלוגים ולכן אין לי זמן פנוי אף פעם.אז בגלל קוצר הזמן גיביתי וייבאתי לשם. ולא בקלות. ועכשיו הבלוג השני נראה כמו בית בן ארבעה חדרים שמארח משפחות על גבי משפחות של פליטים.

זה בלוג בנושא קריאה ורציתי שיהיה סטרילי מעניינים אחרים אבל הגעתי למצב של אדישות מוחלטת לקונספט.

הבלוג מישרא ניצל ויום אחד כשיהיה לי זמן אולי אעשה סדר.

מתעשעת במחשבה לגבות תמונות ששמתי בבלוג הישן אבל זה כבר בונוס אם אספיק

אז אני גם שם

וגם הג'וליאנה הישנה שם.

ואולי בכלל כדאי להתחיל מחדש עם שם אחר לגמרי? 

בתים מבולגנים של אחרים

  אני שמחה לבשר שנגמלתי מתחושת המה יגידו בעיקר בכל מה שקשור לבית שלי. למדתי שבית מבולגן ומטונף הוא לא פשע נגד האנושות אלא פשוט בית שחיים בו ושליושביו אין זמן/חשק/כוח לנקות אותו והם לא מאמינים בלהביא עוזרת. זה לא מונע בעדי מהציץ בפליי ליידי. אני נהנית מזה כמו שאחרים נהנים מפורנו. זה סוג של רצוי לא מושג .

בספר יש כאן מישהו? של מריאן קיז (אני מתה על הספרים שלה) הלן, אחותה של אנה גיבורת הספור היא חוקרת פרטית. לפעמים אמם הייתה מתלווה אליה למעקב:

"אמא מתה על העבודה של הלן, כמעט יותר מאשר על שלי, וזה אומר הרבה (בעיניה, הסמל המסחרי [TM של העבודה שלי הוא "הכי טובה בעולם"). מפעם לפעם, כשהלן משועממת או פוחדת מאוד, אמא אפילו הולכת איתה לעבודה; מה שמזכיר לי את "פרשת האישה הנעדרת". הלן היתה אמורה לחדור אל דירתה של האישה ולחפש רמזים (כרטיסי טיסה לריו וכדומה; בטח...), ואמא הצטרפה כי היא אוהבת לראות בתים של אנשים אחרים מבפנים. היא אומרת שזה מדהים עד כמה הבתים מלוכלכים כשאנשים לא מצפים לאורחים. זה מקל עליה מאוד לחיות בחור הלא־ממש־מצוחצח שלה"

ובכן, גם אני. הגעתי למסקנה שאנשים שחיים בבתים מצוחצחים מחזיקים עוזרת או לחילופין מקדישים את חייהם לניקיון (כן, מילת הח'-חמותי !)

אז אני מודה שהשתנקתי כאשר חמותי בקשה לעשות סיור בבית במסיבת יום ההולדת של נולי (שניה אחרי שנכנסה כרוח סערה) אבל כשיש הרבה אנשים וכשיש נולון מתוק אז פחות רואים את מגרעות הבית.

לחמותי יש הרגל: היא חורטת על לוח ליבה כאשר משהו לא מתנהל נכון ואז היא מחפשת דרכים כדי לתקן את זה. בדרך כלל זה בא לידי ביטוי במתנות. אמרתי לטוליו שאני מאד אשמח אם היא תתן לי במתנה עוזרת בית...(הא הא...)

אז זהו שביתנו מתגלה במלוא אי מושלמותו. קנינו מעצור לדלת (אנטי נולי) והציר של הדלת התפרק. יש לנו דלתות  שלא ממש נסגרות טוב וזה מעצבן. השאלה היא איזה בעל מקצוע מטפל בזה בכלל-דלתאי?

אה, וטוליו שבר את ידית הדלת של מכונת הכביסה ואחר כך הוא  פירק את הדלת כדי לראות אם יוכל להרכיב אותה מחדש, ובכן, הוא לא !

(כן, בית עם תינוק בלי מכונת כביסה בקיץ. סוג של גהינום קטן).

הפוסט המקורי נכתב ב 2007. כיום אני פחות מפחדת מחמותי  שמפתחת סלחנות לבלגן שלנו. ואין לי זמן או חשק להיכנס ל"פליי ליידי". אבל קניתי את סוד הקסם היפני של מארי קונדו. ולא עשיתי עם זה כלום חוץ מאשר לקפל בצורה משונה בגדים.

הבית שלי הוא כאוס אבל הגעתי למסקנה שהבית של רוב האנשים הוא ככה אבל מחביאים את הבלגן טוב יותר או שמעסיקים עוזרת. 

צפי סער כתבה על התפיסה החברתית המעוותת שאומרת שבית מבולגן משקף נשיות בעייתית. ומשפיע על חוות דעת של עובדות סוציאליות שבוחנות כשירות הורית של אימהות. וסקרה פרויקט שמבקש מנשים לצלם את הבית שלהם כשהוא במצב מבולגן כדי לקעקע תפיסות כאלה.

חוץ מזה ילד בן 11 מייצר בלגן כמו שהיה בן שנה.הוא בלגניסט וזה גנטי (הגנים שלי). 

פוסט ישן על דירות. נכתב בספטמבר 2006

ברוח מעבר הדירה הנוכחי של הבלוג נתקלתי בפוסט הזה. משעשע לחזור לשם. כשהפוסט נכתב בספטמבר 2006 התחלנו לארוז את הדירה שגרנו בה וכל זה חודש אחרי הלידה. סביר להניח שהפוסט נכתב ביד אחת.

עברתי דירה כמה פעמים בחיי . אני זוכרת תמיד את זה כחוויה מרגשת שמחה ועצובה.

אני זוכרת  את הסקרנות שבגילוי סביבה חדשה את המפגש המחודש עם חפצים אבודים ואת הצביטה הקלה של המעבר ליד הבית הישן והידיעה שגרים בו אנשים אחרים שמסדרים את הדירה אחרת.

יש במעבר סוג של פרידה מתקופה מסויימת.

בדירה הנוכחית אנחנו גרים כזוג כמעט 7 שנים. יש משהו מאד סמלי בתאריך הכניסה כי נכנסנו אליה בראשון בינואר 2000. אנחנו ניכנס לדירה החדשה בראשון לינואר 2007.

הדירה האומנוצ'ית

הדירה לפני הנוכחית היא הדירה הראשונה שלי מחוץ לבית עם שותפים. עברתי אליה ביום של ליקוי חמה. התאהבתי בחדר הענק והצהוב מאד שהיה חדרי (ירשתי אותו מסטודנט למשחק שאחרי כמה שנים ראיתי אותו בפרסומת נידחת*). הרגשתי גם מאד אומנותית בבית עם רצפה מצויירת ותקרה גבוהה עם שותפה שלמדה באקדמיה למוסיקה והייתה עושה תרגילי פיתוח קול. (אחרי חודש התחשק לי לידות בה את המגפיים הנאציים והאומנוצ'יים שלה שהייתה משאירה בסלון).

*גיא עמיר שכיום מצבו בתעשיית הקולנוע אחר לגמרי משהיה כשנכתב הפוסט ויש לו גם ערך בויקיפדיה.

היינו 4 שותפים בבית קפוא עם תשתיות חשמל רעועות ועם שותפה במצב נפשי רעוע שלא הייתה משלמת חשבונות, הייתה משתמשת לי בכלים ומשאירה אותם בחדרה ואף פעם לא הייתה קונה נייר טואלט. בלשלב מסויים הייתי מחביאה את הכלים והנייר טואלט שלי בחדר ומרגישה כמו זקנה צייקנית.

כן הייתי המבוגר האחראי של הדירה. לאחרים לא הפריעו גחמותיה של השותפה . בעלת הדירה הכלבה הייתה פונה אלי שאזכיר לה לשלם את חלקה. אבא של השותפה היה פונה אלי כי היה מודאג מחוסר האחריות הפתולוגי שלה. ולאדם עובד כמוני הפריעה העובדה שהבית הוא כמו תחנת רכבת ורועש גם בשלוש לפנות בוקר.

היו לנו שני שכנים אחד היה חביב וסלב (ג'קי לוי) שהיה גם המרצה שלי בעבר(היה נחמד לתצפת עליו משקה את הגינה) ושכן מבוגר ועצבני שפעם בעיצומה של מסיבה רועשת (שאני עשיתי לפני עזיבתי) הוא שבר קצת את הדלת עם מוט ברזל. אני די מבינה אותו כי השותפה שלי בהחלט הייתה יכולה לגרום לתגובות קיצוניות.

וכשנשבר לי ממנה ובמקביל נשבר לאישלי שאז היה חברשלי משותפיו הוא החלטנו לגור יחד.

השידרוג. דירה זוגית סטודנטיאלית

אני זוכרת איך נרשמנו למאגרי הדירות וראינו כל מיני כוכים במחירים שגובלים בחוצפה. חיפשנו בערך 3 ימים דירה ואז ראיתי את המודעה באוניברסיטה. התקשרתי מהסלולרי לאישלי ובאותו יום ראינו את הדירה. למחרת סגרנו.

אני זוכרת סוג של כימיה ראשונית עם הדירה.היא נראתה לי ענקית ומשודרגת לעומת הדירה הקודמת. את השכונה אהבתי מיד, גם בשל קרבתה לאוניברסיטה(אז עבדתי שם) ואפילו המחיר היה טוב.

אהבתי את העץ הירוק שנשקף מהחלון הענקי. אהבתי את השכונה, את העובדה שלפחות 4 דירות מאוכלסות בזוגות כמונו. אהבתי את העובדה שלא צריך להחביא נייר טואלט יותר.

בשלב מסויים התחלנו לראות את החסרונות של הדירה. קומה גבוהה מאד (עכשיו זה סיוט עם תינוק) ריצפה מכוערת ושבורה בחלקה. חוסר יכולת להכניס פינת אוכל ולארח הרבה אנשים, היעדר מרפסת  וכו'. אבל עד בוא יורש העצר לא חשבנו ברצינות לעבור. לאט לאט צברנו חפצים והתברגנו.

ודווקא עכשיו לפני עזיבה אני מתחילה להרגיש את הצביטה הזאת. יש לי כל כך הרבה  זכרונות מהדירה והשכונה. והיום למרות שהיא קצת צפופה היא דווקא נעימה לי ביותר.

הדירה אליה נעבור תהיה שלנו ויקח לי זמן להתרגל אליה ואל הסביבה. היא חותמת את התקופה הסטודנטיאלית ואת המעבר הסופי לבגרות. היא גדולה יותר ויפה יותר ויש בה מרפסת. הפשרה היחידה מבחינתי היא שהנוף ממנה לא מדהים. פעם הייתי מיחסת חשיבות רבה לנוף.

עכשיו פחות.

ואני מפחדת להפוך לקלישאה זעיר בורגנית ולאדם לא מעניין. ומצד שני זה פאתטי להיאחז בתקופה שעברה.*

אנשים לא משתנים עד כדי כך.

*אני כן בורגנית אבל אוהבת את זה ואני גם אדם די מעניין.גרה באותה דירה שממש מתאימה לנו גם כיום אחרי 11 שנים.